<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פל"ד</h1>
<h2>דף נו:</h2>
גוי שנגע ביין של ישראל ביד אסור בהנאה. ואם נגע רגל אסור בשתיה ומותר בהנאה. וכן שאר אברים, בזרועו או בירכותיו, דינם כרגל ונאסר בשתיה בלבד. ויש מי שאומר שאין ניסוך בשאר אברים, שלא מצינו ניסוך אלא ביד או ברגל, כל אחד כדינו, כלומר ביד אסור בהנאה, וברגל אסור בשתיה ומותר בהנאה כמו שכתבנו. והכי מסתבר. נגע הגוי ביין בבגדיו שלא בכונה, מותר בשתיה לדברי הכל.
<h2>דף נח.</h2>
גוי שקדח במינקת ומצץ והעלה את היין לפיו, והחזיר היין שבפיו לחבית דפיו עושה יין נסך, או שטעם גוי מן הכוס והחזירו ישראל לחבית, כל היין שבחבית אסור בהנאה.
<h2>דף נח:</h2>
כתב אחד מן המחברים, אם נגע הגוי בחמתו ביינו של ישראל אסור בשתיה ומותר בהנאה, משום דהוי ליה חמתו כמגעו שלא בכונת יין, מפני שהכעס מפסיד כונתו. והכי מסתבר.
<h2>דף ס:</h2>
ויש מגע אחר, מגע גוי בכח הצלה, או כח גוי בכונת הצלה, אסור בשתיה ומותר בהנאה, כגון מעשה דההיא חביתא דאיפקעא לאורכה, אדרי גוי חבקה. כלומר קם גוי במרוצה וחזקה בזרועותיו כשראה שפקעה. ושרייה רפרם לזבוני לגוים. והני מילי דפקעה לאורכה, אבל לפותייה מעשה לבינתא קא עביד ואפילו בשתיה שרי. ויש שכתבו שחביות של עץ שלנו והיין יוצא בין מצדה בין משוליה, שנשברו קצת מן החגורות הנקראים סלקלי"ש, ובא גוי ומהדקה בחבל הנקרא טורטו"ר כדי שיתחברו הסדקין יפה כדי שלא יצא ממנה היין, דינה כחבית שפקעה לפותיה, שאינה יכולה ליפול מפני שנשארו קצת מן החגורות מהעצים שמחבקין אותה. ואמרינן מעשה לבינתא קא עביד. אבל לא יתחוב בה מטלית, דהתם ודאי [אסור]. ואחרים כתבו שאם נתן ישראל נעורת כנגד הסדק, ועדיין היין יוצא, שלא (תהיה) [היתה] הנעורת תחובה בתוך הסדק לסתום, וישראל היה תופס הנעורת כנגד הנקב בידו ומונע קצת היין מלצאת אך לא מן הכל, ובא גוי ותחב הנעורת שהיה הישראל אוחז בה בהדוק עד שסתם הנקב, שמותר, כיון שאין מגיע משמושו לחלל החבית ואע"פ שהיין זב ויוצא והגוי נוגע בו באותו יין דקא אזיל לאיבוד, גם חיבורו אינו חיבור עם היין שבחבית. שהרי אין כאן נצוק, הואיל ואין כאן קלוח ואין כאן משקה טופח, הואיל והיין אינו עומד שם קבוע. ועוד דאזיל לאיבוד. הילכך צריך להזהר שלא יעמיד שם ישראל כוס או קערה בשולי הכלי הנקרא וויישיי"ל לקבל היין היוצא דרך הסדקים שסותם הגוי. כי אם אותו יין אינו הולך לאיבוד יאסר במגע הגוי וקרוב לאסור היין שבתוך הכלי הגדול משום נצוק. וסברא זו האחרונה סברא מעלייתא היא. והכי איבעי לבר ישראל למיעבד כדי שלא יאסר במגע הגוי.
נמצא גוי עומד בגת או בגיגית שלנו ויש בו לחלוחית יין שהוא טופח על מנת להטפיח, די לו בהדחה בעלמא. וכתב הר"ם שהנגוב שאמרו לאחר הדחה ר"ל יובש. ויש מפרשים בדרך אחרת. ודעת הר"ם [עיקר]. נכרי שנמצא עומד בצד בור של יין, אם יש לו עליו מלוה על אותו היין הרי זה אסור בהנאה מפני שלבו גס בו ושולח ידו ומנסך. ואם אין לו עליו מלוה, היין מותר בשתיה.
גוי שזרק אבן לחבית או לגיגית או לתוך כוס של יין והדומה לזה, מותר בשתיה, שאין דרך ניסוך בכך. ועוד שהרי לא נגע בו והא אמרינן כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. נטל את החבית וכיוצא בה וזרקה בחמתו לבור, מותר היין בשתיה. זרקה שלא בחמתו, אסור בשתיה, דהא אזל מיניה מיניה, כלומר שלא זרקה מרחוק אלא (יעמוד) [עמד] סמוך לבור וזרקה, דבכחו נפלה לבור. והיינו דקאזיל מיניה מיניה אסור בשתיה. מדד הגוי היין בקנה, שזה נגיעה על ידי דבר אחר, הואיל ולמדידה נתכוין אסור. ולדעת הראב"ד הוא הדין אפילו מדדו ביד. או להתיז את הצרעה או שהיה מטפח על פי חבית כדרך שהיין מעלה רתיחה, והוא טפח בידו, ואין זה נגיעה ממש ולא מגע גמור, ואין דרך ניסוך בכך, או שנפל לבור או לגיגית ועלה כמת, מכל זה אמרו ימכר. אבל אם יצא מן הגיגית חי אסור בהנאה, משום דהוי ליה כיום אידו.
<h2>דף סא:</h2>
בית שהיה בתוכו יין של ישראל ויין גוי, והיו שם חביות פתוחות, ונמצא הגוי עומד בין חביות של ישראל הפתוחות, אם נתפס עליו כגנב היין מותר בשתיה, ואם לאו היין אסור בהנאה. פירש הר"ם, נתפש עליו כגנב, שמצאוהו נבהל ומפוחד, ונמצא כשהוא מתחבא לגנוב, היין מותר, שמפחדתו ויראתו אין לו פנאי לנסך. ואם לא נתפש עליו כגנב אלא הרי הוא (בוטח) [בטוח] שם, היין אסור אפילו בהנאה. ויש מי שפירש, נתפש עליו כגנב בדרך אחרת, ופירוש הר"ם נראה עיקר. וכן אם היה כל היין של ישראל משוינן חילוק בין נתפש עליו כגנב ללא נתפש כגנב.
זה הכלל במגעו של גוי, מגע גוי בכונת היין אסור אפילו בהנאה, כגון הא דאמרינן [נ"ח ע"א] דאגרדמים דקדח במינקת וכו', וכגון מעשה [נ"ז ע"ב] דההוא גוי דאיקליע לחנותא ושכשך בכונת יין. מגע גוי שלא בכונת יין, כגון [נ"ח ע"א] שהושיט ידו לחבית על מנת הוא שמן ונמצא יין, אסור בשתיה ומותר בהנאה. וכן מגע גוי שלא בכונה על ידי דבר אחר אסור בשתיה ומותר בהנאה, כגון [נ"ז ע"א] ההוא דסליק לדיקלא בהדי דקא נחית נגע ברישא דלולבא בחמרא ושרייה רב לזבוני לגוים. ואיכא בהאי עובדא סברא אחרת, דלא גרסי ברישא דלולבא, ואי הוי מגע על ידי דבר אחר לפי דעתם יהיה היין מותר בשתיה. ולא נהגינן כותיה. וסברא ראשונה עיקר ועליה ראוי לסמוך. מגע גוי מחמת דבר אחר מותר בשתיה, כגון [נ"ט ע"ב] מעשה דאתרוגא דנפל לחביתא דחמרא ואתא גוי ושקליה ואמר להו רב אשי נקטו לידיה וברצו עד דשפייה. כלומר קחו ידו כדי שלא ישכשך היין שבחבית, והטו החבית עד שיצא כל היין ממנה. ועצת רב אשי היתה להתירו בשתיה. וכן דעת הר"ם. ויש סברות אחרות בכי האי גונא. והעיקר כמו שכתבנו. נמצאו שלשה דינים חלוקים במגע גוי, יש מגע שהוא אסור בהנאה. ויש מגע שהוא מותר בהנאה ואסור בשתיה. ויש מגע שמותר אפילו בשתיה כמו שביארנו. והכל נכלל בשלשה דינים אלו.
<h2>דף ע.</h2>
בית שהיה בתוכו יין של ישראל ויין גוי, והיו שם חביות פתוחות, ונמצא הגוי עומד בין חביות של ישראל הפתוחות, אם נתפס עליו כגנב היין מותר בשתיה, ואם לאו היין אסור בהנאה. פירש הר"ם, נתפש עליו כגנב, שמצאוהו נבהל ומפוחד, ונמצא כשהוא מתחבא לגנוב, היין מותר, שמפחדתו ויראתו אין לו פנאי לנסך. ואם לא נתפש עליו כגנב אלא הרי הוא (בוטח) [בטוח] שם, היין אסור אפילו בהנאה. ויש מי שפירש, נתפש עליו כגנב בדרך אחרת, ופירוש הר"ם נראה עיקר. וכן אם היה כל היין של ישראל משוינן חילוק בין נתפש עליו כגנב ללא נתפש כגנב.
חבית שפתחוה גנבים, אם רוב גנבים של אותה העיר ישראל היין מותר, ואם אין רוב גנבי העיר ישראל הוי ספק מגע גוי ואסור בשתיה ומותר בהנאה. וחנות של יין של ישראל שפתחוה גוים פריצים, והיו שם חביות פתוחות וסתומות, זה היה מעשה והסכימו חכמי הדור והתירו כל היין בשתיה שמא נמנעו והלכו להם ולא נגעו ביין. והוא שלא גנבו כלום מן הבית. והביאו ראיה להיתר ממאי דאמרינן בטהרות [פ"ח מ"ד], דכל דיני יין נסך ילפינן מטהרות, וגבי טהרות אמרינן כי האי גונא.
